ערעורים על פס"ד של ביה"ד בעבירה שמהותה ידיעות כוזבות והתנהגות מבישה-נדחו

1. המשיב, טוראי נתנאל ויצמן, הורשע על-פי הודאתו, בבית הדין המחוזי, בעבירה שמהותה ידיעות כוזבות, לפי סעיף 243 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובשני פרטי עבירה, שמהותם התנהגות מבישה, לפי סעיף 129 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955. בגזר-דין מנומק ומבואר כדבעי, השית בית הדין המחוזי, בדעת רוב השופטים, ארבעים וחמישה (45) ימי מאסר בפועל בכליאה. בעל דעת המיעוט ציין, כי היה גוזר על המשיב עונש מאסר בפועל, שירוצה בעבודה צבאית, למשך שלושה חודשים. לצד האמור נגזרו על המשיב שלושה (3) חודשי מאסר מותנים למשך שנתיים לבל יעבור עבירה שעניינה ידיעות כוזבות, עדות שקר, מרמה, זיוף או התחזות. התביעה ערערה על קולת העונש, וטוראי ויצמן על חומרתו.

2. האירועים נשוא ההרשעה התרחשו בתקופת מלחמת לבנון השנייה. המשיב שירת כמש"ק רישום. הוא הוציא מרשות יחידתו איתורית צבאית, שאליה מגיעות ידיעות בדבר אירועי פח"ע. ביום 19 ביולי 2006 נסע המשיב ליחידתו, ובדרכו ביקר במוסד החינוכי שבו למד. הוא ענד דרגות סגן ונשא עמו אקדח צעצוע. בידיו היה תיק מסמכים, ובו מסמך שזויף על-ידיו, הנושא את סמל לשכת הרמטכ"ל ואשר כותרתו "רב"ט גלעד שליט". המשיב הציג עצמו בבית הספר כמפקד פלוגת חילוץ, המטפל בשחרורו של רב"ט שליט, אך בתכוף לאחר מכן שיתף את העובדת הסוציאלית של המוסד החינוכי בבעיותיו הכלכליות והאישיות. גורמי בית הספר דיווחו מיד לקצין העיר אודות האירוע החריג ואודות קשייו של המשיב במישור הנפשי.

זמן מה לאחר מכן, במהלך אותו יום, הבחין המשיב באיתורית בהודעה בדבר רכב חשוד. הוא התקשר למוקד 100 של המשטרה, הציג עצמו כאזרח והודיע כי הבחין ברכב החשוד. לאחר מכן התקשר שוב, מסר את זהותו האמיתית וציין, כי שלושה אנשים בעלי חזות ערבית יוצאים מהרכב ומתקרבים לעברו. בשיחה שלישית הזדהה כאזרח אחר, שהבחין, כי מכניסים בכוח חייל לאותו רכב, וכי הרכב נסע לכיוון צפון. המשיב נסע לצומת פורדיס, שב והתקשר למשטרה ומסר שהוא החייל שנחטף, וכי הגיע לצומת בדרך כלשהי. בשל הודעותיו של המשיב למשטרה הוכרזה כוננות בחשד לחטיפת חייל, ואף הופעל מסוק משטרתי למשך 35 דקות.

בחקירתו התוודה המשיב על מעשיו והביע את חרטתו. הוא נימק את מעשיו ברצונו כי גורמי הצבא ישימו לב לבעיותיו הנפשיות. בתכוף לאחר מכן, ביום 3 באוגוסט 2006, פוטר המשיב מהשירות הצבאי, על רקע אי התאמה נפשית.

3. בבואו לגזור את דינו של המשיב עמד בית הדין המחוזי על חומרת מעשיו. המשיב הרהיב עוז לבדות ניסיון לחטיפת חייל. הדבר נעשה בעת מלחמת לבנון השנייה, סמוך לאחר חטיפת חיילים, בתקופה שבה החשש מפני ניסיון חטיפה נוסף היה רב ביותר. בשל מעשיו נאלצו כוחות הביטחון להפנות מאמצים לעניין זה, שעה שמלוא המשאבים היו אמורים להיות מופנים למאמצי הלחימה והטיפול בעורף.

מנגד, עמד בית הדין המחוזי על נסיבותיו האישיות החריגות והקשות מאוד של המשיב. למשיב עין אחת בלבד מלידה, והוא נעזר בעין תותבת, שבולטת מבחינה חיצונית. בשל כך חווה דחייה חברתית קשה. ההורים גרושים ולא היו משענת תומכת למשיב. המשיב סובל מקשיי למידה, מקשיי הסתגלות ומהפרעות התנהגות. בית הדין המחוזי היפנה לעדות מנהל המוסד החנוכי: "[]כלים סמכותיים רק יפגעו בו, אם יש ענישה של להשעות ילד, זה רק פגע בו", ולעדות העובדת הסוציאלית, שהבהירה כי המשיב "מגיב מאד טוב למסגרות טיפוליות". בית הדין המחוזי מצא, אפוא, ש"יש לבחון את המעשים מתוך כך שהנאשם הבין את חומרתם, מחד-גיסא, אך גם תוך הבנת ה'מניע' - אישיותו הבסיסית של הנאשם, העומד מאחוריהם, מאידך-גיסא". איזון השיקולים הוליך את בית הדין המחוזי להטלת העונש, שהושת על-ידו.

4. ייאמר מיד, כי לימוד רקעו של המשיב, מסלול חייו ונסיבותיו האישיות מעלה תמונה עגומה ונוגעת ללב. אביו נקט אלימות כלפי בני הבית, ואמו סובלת ממחלת נפש. בהיותו עול ימים נשלח לפנימיות. קשייו של המשיב הם מורכבים, והם ניבטים מהעדויות ומהמסמכים הרבים, שהוגשו לפני הערכאה הדיונית. כך, מנהל בית הספר "מפתן", שבו למד המשיב, ציין כי המשיב הציג לפניו בקשה חריגה: לעשות את לימודיו במגמה לסיוע לגיל הרך. מנהל בית הספר מסר בעדותו: "עשינו בירור עם גורמי הטיפול, וראינו שזה איזשהו צורך פנימי בגלל שלא חווה את השלב הזה בילדותו, אנחנו ראינו בזה כלי טיפולי בשבילו". לימים ביקש המשיב להתגייס לצה"ל. הטעם העיקרי לבקשתו נעוץ היה ברצונו למצוא קורת גג ומסגרת מוגנת, בהעדר ולו גם גרעין של תמיכה מבית. לבקשת המשיב צורפה פניית העובדת הסוציאלית של המוסד החינוכי. בפנייה, שתוכנה אינו שגרתי, תואר כיצד "בחופשות ארוכות נתנאל מביע דאגה מהיציאה לחופשה ורצון לחזור לפנימייה עם סיומה". לפיכך, עם גיוסו לצה"ל - כך המליצה העובדת הסוציאלית - "יש חשיבות רבה לשיבוצו בבסיס סגור".

הלכה למעשה, ספק רב אם המשיב זכה בתקופת שרותו לתמיכה, תרתי משמע, שהיה זקוק לה. כך, לפני בית הדין המחוזי הוצגה אמרתה בחקירת מצ"ח של מש"קית הת"ש של היחידה, אשר ציינה: "אני אישית הבאתי לו שמיכה, כלי רחצה וסכיני גילוח", אך "המפקדים לא שימשו כאוזן קשבת ולא נתנו לחייל טיפול לפי מה שידוע לי".

קשייו של המשיב במישור הנפשי היו ידועים לגורמים הטיפוליים בבית הספר, עובר לגיוסו של המשיב לצה"ל ("נתנאל נבדק ע"י פסיכיאטר בפנימייה ואובחן כבעל ארגון אישיות-גבולית - טשטוש בין מציאות ודמיון ... עבר תהליך טיפולי שיקומי וכוחותיו חוזקו"). יתר על כן, מחוות-דעת סגן הפסיכיאטר המחוזי לצה"ל, ד"ר ברש, עולה, כי המשיב טופל לסירוגין על-ידי פסיכיאטר, מגיל 6. לאחר האירוע נשוא ההרשעה, נבדק המשיב על-ידי הפסיכיאטרית הצבאית, ד"ר אבנשטיין, אשר עמדה על כך, שממאפייני אישיותו של המשיב הוא "הפער בין דימוי עצמי אפסי, חווית דחייה מהסביבה וכישלון לבין צורך עצום לשדר חוזק, ייחודיות על מנת לקבל תשומת הלב והערצה מבחוץ". ד"ר אבנשטיין הדגישה כי "אינני מתרשמת מקיום מסוכנות הנשקפת מהנבדק". אף ד"ר ברש לא התרשם מקיום מסוכנות, הנשקפת מהמשיב, והתרשמותו הייתה, שהאירוע נשוא ההרשעה נבע מהדחק הנעוץ ב"לחץ" המסגרת הצבאית ("אין עדות לסיכון אובדני או תוקפני. מעשיו נשוא האישום מהווים פועל יוצא מהאישיות הבסיסית שלו, לכן הנני חושב שבנסיבות של לחץ או מצוקה כפי שהיו בתקופת שירותו הצבאי עלול לבצע מעשים בלתי שקולים. למען הסר ספק, אין מדובר בחולי נפשי אלא באישיות בעלת תכונות גבוליות").

יתר על כן, אין חולק, כי תנאי כליאה הינם קשים במיוחד עבור המשיב, בשל חשש מזיהום העין, אשר אף נגרם במהלך תקופת המאסר שריצה, בהתאם לפסק-דינה של הערכאה הנכבדה קמא.

5. יקשה לחלוק על כך, שחומרת העבירות, שבהן חטא המשיב, מחייבת, ככלל, נקיטת קו ענישה, המחמיר פי כמה וכמה מהענישה שהושתה על המשיב על-ידי בית הדין המחוזי. התקופה רוויית המתח שבה בוצעו העבירות העצימה את מידת החרדה מפני מעשה חטיפה נוסף, וחייבה פעולות חירום מיידיות, שננקטו על-ידי גורמי הביטחון, והכל לשווא, תוך בזבוז משווע של משאבי המדינה. אלא, שהתרשמנו, שהערכאה קמא היטיבה לבחון את המסכת הכוללת, שבאה לפניה, ואשר הצדיקה קו ענישה מקל.

יחד עם זאת, אחד מטיעוניה של התביעה הצבאית הראשית לפנינו היה בעל משקל לא מבוטל: "המשיב... אינו מוכן לקבל טיפול נפשי, ואינו מעוניין בו, (כך מתוך חווה"ד של ד"ר ברש בפרק הסיכום). יוצא, אם כן, כי מעשיו החמורים של המשיב עשויים לחזור על עצמם, שכן המשיב לא מעוניין לקבל טיפול... במצב דברים זה, מי לידינו יתקע כי המשיב לא ישוב לבצע מעשים חמורים ... כל אימת שיהיה נתון ללחץ או מצוקה". לפיכך, במעמד הדיון בערעורי הצדדים, ביום 24 באוקטובר 2006, ימים ספורים לפני תום ריצוי העונש, שהוטל על המשיב בערכאה הראשונה, הוחלט על-ידינו כך: "נעתרים אנו לבקשתה החלופית של ההגנה. ... רשמנו לפנינו, כי מיד עם שחרורו של המערער מן המאסר יחל בטיפול תמיכה קבוע במישור הנפשי. חוות דעת אודות המעקב הנפשי, שבו יהיה נתון המערער, תומצא למזכירות בית הדין...". ואכן, עם שחרורו של המשיב מצה"ל על רקע נפשי, ננקטו מאמצים רבים על-ידי הסנגוריה הצבאית, על-מנת שהמשיב יזכה לטיפול תמיכה קבוע. ימים רבים נקפו עד אשר הסתייע הדבר. לעת הזאת, שנה וחצי לאחר החלטתנו הראשונה, הוצג בפנינו מסמך מאת ד"ר אבידן מהמרפאה לבריאות הנפש באשדוד, שלפיו: "נתנאל נבדק במרפאתנו לאחרונה בתאריך 7.1.08. מקפיד על מעקב. התרשמתי שמדובר בהפרעת אישיות. לא התרשמתי ממצב פסיכוטי. מטופל ב... להרגעה בלבד. מציין שבחודשים האחרונים עובד ומרוצה ומטפל באימו (שהיא חולת נפש). כמו כן דואג לצרכי הבית נקיון, קניות ועוד. חש הטבה 'כי אני יכול לעזור לאמי' ממשיך במעקב לשיחות תמיכה בלבד". על רקע האמור, ומשהסתבר, כי המשיב השתלב בעבודה זה כשנה וחצי באורח רצוף (אם כי במקומות עבודה שונים), סברנו שמא תשקול התביעה מחדש את עמדתה, העותרת להחזרת המשיב מאחורי סורג ובריח. אלא, שהתביעה הצבאית הראשית נותרה דבקה בעמדתה (עמדת תביעה מיום 25 בפברואר 2008).

על רקע זה לא נותר לנו אלא לדחות את ערעור התביעה. עתירת התביעה להחמרת מידת עונש המאסר בפועל היא מוצדקת על דרך הכלל, אך בענייננו הצטברו נימוקים, שהצדיקו סטייה מן הכלל. נזכיר, כי תורת "לפנים משורת הדין" היא תורה חשובה, שמקום של כבוד שמור לה, לצד "תורת הדין". המימרה הנודעה, יוצאת הדופן בחריפותה, מפי ר' יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבלי, בבא מציעא, ל, ע"ב) מצביעה, בין היתר, על חשיבות תורת הענישה האינדיבידואלית. כפי שלימדנו ר' יצחק בן עראמה, הנודע כ"בעל העקדה": "הכוונה שלא דנו דין אמת לאמיתו, כמו שאמרנו, אלא שדנוהו לפי הכוללות" (בלשון ימינו: דנו לפי סטנדרטים אחידים, ללא התחשבות נאותה בנסיבות הקונקרטיות) (עקדת יצחק, ספר שמות, שער מו; ההדגשה הוספה).

כמובא בפתח הדברים, במובן הפורמלי לפנינו גם ערעורו של המשיב, אשר אף הוא נדחה.

כללו של דבר, שני הערעורים נדחים.

ניתן והודע היום, ט' באדר ב' התשס"ח, 16 במארס 2008, בפומבי ובמעמד המשיב ובאי כוח הצדדים.

_______________        ________________            ________________